Закат
20:30
До Йом Кипур осталось
4 дня
05.07.2014
27 Нисан
Элула
1

איך עיתונאית מרוסיה הפכה לאחות ישראלית

על ביוכימיה במונחים של מלודרמה או בלוקבסטר, על יופי של מושגי אנטומיה, על גישות אישיות לחולים ועל דברים אחרים רבים

לעתים קרובות שואלים אותי מה אני לומדת בישראל כבר שנה שנייה. אולי כדאי לספר במפורט.

נרשמתי לאוניברסיטה בירושלים וכרגע אני לומדת בה רפואה. כאשר הזמינו אותי לראיון היה לי חודש וחצי של ניסיון לימוד עברית, לכן הייתי מסוגלת להבין רק דברים פשוטים ולענות עליהם רק בקיצור. לבשתי שמלא, חייכתי, החזקתי יציבות של ברבור וכאילו הקשבתי בתשומת לב רבה, אך לכל השאלות הייתי עונה "הכול יהיה בסדר". בסופו של דבר שאלו אותי: "חמודה, את בכלל מבינה הבדל בין רפואה לעיתונאות?"

כמובן לא היה לי מה להוסיף חוץ מזה שהכול יהיה בסדר, אך פתאום המורה השמיעה מילה שבדיוק למדנו בשיעורי עברית ושאותה זכרתי היטב. היא שאלה אותי: "יקירתי, איך תעמדי בכל זה? עם ילד בן שנה וחצי, מקצוע של עיתונאית ובנוסף לזה גם לא מדברת עברית?". כאן אני התאמצתי ועניתי שעכשיו אני בטוחה שהכול יהיה בסדר, והייתה לי יציבות של ברבור מנצח, הרי התגאיתי מהעובדה שהבנתי את המילה "לעמוד".

תוך השנה הראשונה הייתי צריכה להמשיך ללמוד עברית בקצב אינטנסיבי מאוד באולפן באוניברסיטה – כמה פעמים בשבוע בערב נסעתי לפקולטה של מדעי רוח. ליד הפקולטה נמצאת מחלקה או סניף לבית החולים "הדסה" – ממש על ההר, ומסביב רק שכונות ערביות. במשך מלחמת שנת 1948 שיירה רפואית של מכוניות ועגלות ניסתה לצאת מהמצור אבל הרגו את כולם כולל גם מנהל בית החולים ו-70 אחיות.

אז באותו הקמפוס היו לי שיעורים לעברית. רוב הסטודנטים היו ערבים, רק מעט מאוד היו מאירופה. לסטודנטים הערבים בכיתה קראו מוחמד ואמג'ד – חמישה מוחמדים ומספר אמג'דים. המורה שלנו היה שמח מאוד מכך וכל הזמן היה אומר: "תודה שעשו לי מתנה כזאת בגיל שלי, טוב שלא אצטרך לזכור הרבה שמות שונים".

עוד היתה לנו בכיתה יהודיה דתית אשר לא מזמן הגיעה מארצות הברית. כל הזמן היא היתה יושבת בפינה, לא השתתפה בשיחות אם לא שאלו אותה, תמיד היתה יוצאת להפסקה עם מחשב נייד והיתה חוזרת רק חצי שעה אחרי התחלת השיעור. התפעלתי ממנה, הייתי מתארת לעצמי שהיא מתקשרת דרך סקייפ עם איזה כנס מוושינגטון ודנה עם חברי הכנס בענייני העבודה. פעם אחת במשך שיעור יצאתי לשירותים. בתא על ידי שמעתי רעש של משאבה, אחר כך הבנתי מה זה היה. התברר שזו היתה האמריקאית הזאת עם משאבת חלב. היא לקחה איתה את המחשב שלא יהיה לה משעמם לסנן את החלב.

ובקמפוס אחר שבו נערכות רוב ההרצאות שלי נמצאים בניינים עיקריים של בית חולים הדסה. האוניברסיטה כאילו נמצאת בתוכו, שם ממוקמים בניינים של פקולטה לרפואה. לכן בפרוזדורים מתהלכים לא רק סטודנטים אלא גם פרופסורים, מרצים, רופאים, חולים וסתם פקידים.
שם יש חדר אוכל משותף שבו גם סטודנטים וגם פקידים יכולים לקנות ארוחת צהריים בזול, אנחנו הולכים לשם לאכול. בקערות ברזל גדולות היו ערימות של סלטים, אורז, בשר עוף. וכולם ביחד יושבים מסביב לשולחן – סטודנטים ופרופסורים, מנקים, ראש המחלקה. וכולם לוקחים להם אוכל מהקערות.

עובדים לנו שם אנשים מצחיקים מאוד אשר גם הם היו הולכים בהפסקת צהריים אל חדר האוכל הזה – חמישה בחורים ובחורות עם תסמונת דאון. הם עובדים בבית החולים – מובילים עגלות עם כלי מיטה, עם חלוקים. ותמיד קרה כך שאם אני הייתי בהלם בגלל המחשבה שאני כאן לא על המקום שלי ועוד מעט הנהלה תבין את זה ותזרוק אותי מפה – אז כל פעם פגשתי אותם בפרוזדור – הם היו מתרוצצים עם העגלות שלהם, צחקו בקול רם - כך הם מאוד תמכו בי בביטחון שלהם בשנה הראשונה.

באותה השנה הראשונה היו לי רק נושאים אקדמיים – כימייה, ביולוגיה, אנטומיה, פיזיולוגיה, דברים כאלה. כעבור חודש וחצי לאחר התחלת הלימודים אמרו לנו שביום מסוים צריך לבוא לאולם מיוחד מאיזשהו סיבה. לא הייתי מבינה כלום בעברית, לכן לא הבנתי גם מהי הסיבה. חשבתי שאולי זה איזה כנס. יותר מאוחר הורדתי לי מילון, והתברר שהזמינו אותנו לתיאטרון אנטומי של האוניברסיטה כדי להראות לנו נתיחה.

כמובן שזה לא היה דומה לתיאטרון. תיארתי לעצמי שאנחנו נעמוד בפינה מעבר לקיר מזכוכית, אבל התברר שהיינו צריכים ללכת מגופה לגופה, ליד כל אחת מהן עמד מחשב עם תצוגה וגם סטודנט מקורסים בוגרים. סטודנט היה מספר נושא אחד – אחד על לב, אחד על ראיות, אחד על מערכת מינית, אחד על קיבה. מה שעשה רושם עליי זה לא הגופות עצמן (כשהסתכלתי בהן היה לי קשה לתאר לעצמי שפעם זה היה בן אדם חי) אלא בחורות המרצות עם תלתלים לבנים או שחורים ועם חיוך מבריק אשר בידיהן הקטנות היו מוציאים לב מבית החזה, הכניסו אצבע לתוך עורק והיו מסובבים את הלב בכל כיוונים כדי שכולנו נצליח לראות.

עברית היא שפה מדהימה. בדרך כלל מונחים מדעים ובמיוחד רפואיים - בכל שפות יש להם שמות דומים, אבל בעברית אוהבים להמציא להם שמות עבריים. למשל, בית החזה מתורגם להם באופן מילולי. ומיד המשמעות משתנה: ברוסים אתה מתאר לעצמך תא וצלעות אשל מחזיקים את הלב ואת הראיות כאילו בכלא. ואילו בעברית זה בית החזה, הכול בסדר, כולם בבית. וגם אאורטה, אשר בכל שפות היא אאורטה, ואילו בעברית זה אב העורקים. אז מיד ברור מי הוא המנהל במערכת הלב. אבל במבחן לא יעזור לך אף מילון. המונח האהוב שלי הוא לבלב.

כאשר התקרב המועד של מבחנים ראשונים, החלטתי מיד שאני אפילו לא אנסה לעבור – הייתי צריכה להודות בכך שכל הסמסטר רק הסתכלתי בתמונות אשר היו מראים המרצים בהרצאות שלהם, ולא היה לי מספיק ידע כדי להבין אותם.

למשל, את כימייה לא לומדים כאן בבית ספר, אלא רק לפי הבחירה. לכן באוניברסיטה מלמדים אותה מהתחלה, אבל נותנים את כל הקורס של כימייה רגילה וכימייה אורגנית בתוך זמן קצר מאוד, ואחר כך אתה צריך ללמוד יותר עמוק בעצמך. עוד בהיותי בבית ספר המורה שלנו התפלא מכך שאני בכלל הגעתי לכיתה, הרי לא הייתי מסוגלת להבין כלום. בשנים הבאות כמעט שום דבר לא השתנה.

אבל חברה שלי דינה אשר יש לה ידע מושלם בכל תחום אמרה לי שזו תהיה בושה אם לא אלך למבחנים ושהיא תסביר לי בקלות גם על כימייה וגם על מיטוכונדריות וגם על פיזיולוגיה של תאים. נסענו איתה באוטובוס לשיעורי עברית ובדרך היא היתה מסבירה לי על אלקטרונים ופרוטונים. אבל היא הבינה מיד שכאן צריכה גישה מיוחדת לכן היא היתה מסבירה לי הכול בתמונות – נגיד, על דוגמה של בית מלון. כאילו מנהל בית המלון הכניס את כל הלקוחות קודם כל לקומה ראשונה, אחר כך לשנייה, ואחר כך הכניס את כולם אל תוך שלושה חדרים בלבד כדי להרוויח יותר. באוטובוס בכל נפתולי ירושלים, הייתה מתחילה אצלי מחלת ים והייתי מתרשמת במיוחד.

דינה סיפרה לי על העברת נתרן ואשלגן בתוך תא כאילו על בלוקבסטר ואני תיארתי לעצמי כיצד נתרן מנסה לחדור פנימה, פורץ דרך השערים, אשלגן רץ לקראתו, משאבות שאבות, שערים נסגרים... אחר כך התחלנו ללמוד יחד עם עוד ידיד אחד מהקורס שלנו, שמו מוחמד. זה היה דומה לכיתה להשכלה אינקלוסיבית. דינה היתה צריכה להסביר בכמה שפות לשני אנשים עם הגבלות שכליות איך לעשות תהליך כימי זה או אחר.
אחרי עזרה כזאת במחצית השנייה של השנה היתה לי התקדמות די גדולה והתחלתי לפחות להבין עברית בהרצאות. אבל כאן התחלנו ללמוד ביו-כימייה.

אם ב נושא של כימייה לפחות הייתי יכולה לתאר לעצמי מלון ולאכסן בו כולם בדמיוני, אז בביו-כימייה נכשלתי מיד. כל המונחים ותהליכים בנושא הרגו אותי מהפגישה הראשונה.

כאשר נשאר רק שבוע עד למבחנים, באתי לספרייה כדי לנסות להתכונן. מסביב ישבו סטודנטים – מישהו עבד על סיפורי חולים, מישהו בא עם מזוודה, הוציא משם חוליות וחיבר אותם לעמוד השדרה שלם. מישהו עבד על צילומי מוח. לא ידעתי מה לעשות. בסופו של דבר לקחתי מחברת והתחלתי לכתוב סיפור אהבה על תהליכים ביו-כימיים.

ממולקולות NADH ו-FADH יצרתי את נדירה ופדיך. פדיך היה ממשפחה קונסרבטיבית, הרי בקבוצה שלו הוא היה קשור באופן קשוח עם חלבונים ועם אנזים 3E. האנזים הזה היו אמא, סבתא ואחותו. נדירה, לעומת פדיך, היתה ממשפחה יותר חופשית, לכן היא היתה יכולה להסתובב בתא יותר חופשי. אבל היא אף פעם לא היתה נפרדת משני ילדיה שהם אלקטרונים. וכאשר הם התגרשו פדיך לקח לו את הילדים, לכן נדירה היתה בדיכאון וקרה לה חמצון שלישי – במהלך החמצון השני היא כמעט התאבדה, חומצה סוצינת היתה עוברת תהליכים של שינוים נוספים.

היו שם גם קשיים אחרים – אוקסנה שאיתה היה לפדיך קשר (כאשר הופיעה חומצה אוקסלואוציטט), השתכרות של פדיך שגרם לריח של אצטון מפיו.
אחר כך ישבנו עם דינה במשך כמה לילות והיינו ממציאות סיפורים נוספים על שליחי כבד ועל התפרקות של גלוקוזה. בסיפורים כאלה נשים עצובות שמנות ניסו להציל את ילדיהן וגנבו מהמחסן מולקולות של גלוקוזה.

במבחן לביו-כימייה ישבתי במרכז של האולם. במשך כל המבחן לאחר כל שאלה פרצתי בצחוק כשהייתי נזכרת בסיפור הקשור לעניין. לאחר המבחן אפילו ניגש אלינו אחד מסטודנטים והודה לנו, כי הספקנו לספר לו סיפור על דימירים אשר היה להם מאבק מוות בתוך מוח והוא הצליח לתת תשובה נכונה על השאלה.

במבחן קיבלתי את הציון שלי הכי גבוה והייתי בין המעטים אשר עברו את המבחן.

יש לנו גם הרצאות בבית החולים. כרגע מלמדים אותנו שם שמונה שעות ביום, איך לבטא אמפטיה לקראת החולים. פעם אחת מורה שאלה סטודנטים: "מה אתם חושבים, למה צריך כל כך הרבה שנים ללמוד להיות אח או אחות?". הסטודנטים ענו: "כדי ללמוד לעשות כל מיני זריקות".

היא אומרת: "אני יכולה במשך 15 דקות ללמד אתכם לעשות זריקות כך שתעשו אותם מעולה! לפני מספר שנים הלימוד נמשך רק שנתיים ובסופו היו אחיות מצוינות". סטודנט ערבי הרים את ידו: "סליחה, תגידי לי בבקשה, איפה אפשר ללמוד רק שנתיים? אני הייתי מעדיף ללמוד שם".

אומרים שבהתחלה צריך להבין באיזו תקופת החיים נמצא בן האדם – אם הוא תינוק או איש זקן. ומתוך המידע אפשר להבין מה הצרכים שלו. מטרה של הטיפול – לספק את הצרכים. למשל, הצורך של תינוק – להיות ליד אמו, לכן כל טיפול צריך להיערך כך שהם יוכלו להיות ביחד כמה שיותר מהר. ואילו הצורך של הזקן שעומד למות הוא לעזוב את העולם בלי כאבים ובלי צרות. בהתאם לכך המטרה הראשית לא לתת לו לאבד את הכבוד בימים האחרונים של חייו ולעשות כך שלא יכאב לו כלום.

כל הדברים האלה זה מידע נוסף אשר כאן הוא מובן מאליו לכולם – אומרים את זה בין היתר וסטודנטים אפילו לא ממש שמים לב על זה. אבל אצלי, כאשר אני שומעת משהו כזה, כאילו רוח קרה מייללת בנפשי ואני מיד נזכרת במערכת הרפואה שלנו שבה להרשות לאמא להיכנס לחדר החייאה אל הילד שלה – זה הערבת כל כללים.

מלמדים אותנו גם לשאול שאלות מהחולה. הרי אתה לא יכול להרגיש אמפטיה לכל אחד. למשל, אומרת המורה שושי, מגיע אליך גבר שמן במשקל 200 ק''ג, מעשן בלי הפסקה, אוכל רק תפוח אדמה מטוגן, יש לו לב חולה, לחץ דם נורא, סוכרת וגם ילדים קטנים. מיד יש רצון להגיד לו: "למה אתה לא מטפל בעצמך? אתה רוצה שילדיך יאבדו את אביהם?" והמורים שלנו מסבירים, איך לדבר עם אנשים כאלה כך שלא להאשים אותם במקרה.
בהתחלה לא הבנתי שאלה הדוגמאות להפרת גישת "caring", חשבתי שמלמדים אותנו איך לדבר עם החולים עם חוש הומור כדי לתמוך בהם, לגרום להם לשמור על בריאותם או לעודד. והתברר שהמורים פשוט מביאים דוגמאות של משפטים אסורים וטיפשים.

היה להם סיפור כאשר אישה עם סרטן עצמות בפעם השלישית הגיעה לבית החולים עם שבר חדש. אחות של בית החולים אשר הכירה אותה כבר, הגיעה אליה ואמרה: "מה, חמודה, שוב נפלת ושברת רגל? ומי כבר ידע ללכת בלי קביים? הרי רזית בעשר קילו, בקרוב לא נוכל לראות אותך בכלל".
וכאן אני בטח נזכרתי במשרדים של ייעוץ נשים ברוסיה, כל המשפטים כמו "את בכלל חשבת כאשר נכנסת להריון?" ו-"אבחנה: הריון".
ואומרים לנו שרק בשנה הבאה אנו נלמד לעשות זריקות אחד אל השני.

מקור

1/6
1575

עולים חדשים מאוקראינה יקבלו עזרה כספית מיוחדת

סכום של העזרה הוא 15 אלף שקל בתשלום חד-פעמי.

755

רב אלישע חנקין: אלוהים הוא הציוני הראשון

מנהל של "מדרשה ציונית" מספר על עלייה, על דת ועל בעיות של ישראלים דוברי רוסית

1008

שלום נורמן: אימי תמיד הייתה אומרת שעלייה דומה לנכות

יושב ראש של הקרן "טריגובוב" בישראל מספר על תרומה יהודית, על בעיות עם מסמכים ועל מידות ההצלחה של עלייה